מחשבות על נדידה
כן. זה באמת קשה לקום ולעזוב הכל ככה באמצע החיים, אמרתי לו.
אבל אז שאלתי אותו את השאלה שרצה לי בראש הלוך ושוב ולא מרפה ממני גם בימים היפים ביותר בשגרת החיים שלי פה בעיר – מה זה בעצם חיים? ומה זה לעזוב? ומה זה בכלל כל ההכל הזה?
התרגלנו לחשוב שלקום בבוקר בשעה מסוימת לשעון מצלצל, לארגן במהירות את המיטה, להעביר ניגוב על השולחן, קפה במכונה,שירותים, מקלחת, החולצה הזו מתאימה לי היום במראה, אולי זו, אולי המכנס הזה ובום אני בחוץ. בדרך לעוד יום ארוך בו אני עושה משהו עבור מישהו, בו אני מנסה להגשים את הייעוד שלי בעולם, בו אני רודף אחרי איזו שהיא הכרה בי כאדם, כאיש מקצוע, כחבר, כבן משפחה. עוד יום בו אני רץ מפה ומשם, בו אני יושב עוד שעה ועוד שעה אל מול מסך בוהק, עוד יום בו אני נכנס אל חשבון הבנק ורואה את מס ההכנסה גונב לי כסף ואומרים לי שזה בסדר כי ככה זה במדינה שלנו, ןעוד יום בו לוקחים פה על זה ושם על ההוא, וכאן זה ריבית ופה זה מיסוי וכאן זה אחוזים על ואחוזים מ… ושם זה עמלת פקיד או עמלת העברה או שם כזה ושם כזה, והנה צריך לעבוד עוד כדי לממן בירה יקרה מידי, אוכל יקר מידי, ארבע קירות יקרים מידי, לסיים עבודה מאוחר מידי, לצאת עייף מידי, לחזור לא מסופק מידי, לרצות עוד אבל ללכת לישון. ואז לקום שוב.
התרגלנו לחשוב שלסדר יום הזה קוראים ״הכל״. לשגרה הזו אנחנו קוראים ״חיים״. ולטוס לתקופה ולעשות משהו אחר מזה, אנחנו קוראים ״לעזוב״.
בשנים האחרונות עשיתי הכל כדי לייצר לעצמי את השגרה שלי, את החיים שלי את ההכל שלי. עברתי לגור לבד בחלל יפייפה שהפך לבית החם והנעים ביותר שהוא הכי שלי למרות שהוא לא באמת, הקמתי לעצמי עסק קטן שעובד לא רע בכלל, אני עובד עם אנשים מדהימים על פרויקטים כל כך כיפיים, צבעוניים, רחבי אופקים, מרגשים. כשיש לי משמרת אני עובד שעות ארוכות בחדווה רבה, אני עובד מהר, עובד טוב, חשוב לי שהלקוחות שלי יצאו עם חיוך, עם חוויה, עם רגש. וכשאין לי משמרת אני גם ממש יודע לנוח, לנפוש, להרגע. אני רץ הרבה, סוגר כמעט כל יום בים, אוכל כמעט כל ארוחת צהריים עם סבתא שלי היקרה כל כך, בסופי השבוע אני מטייל הרבה בעיר או בהרים או במדבר. יש לי הרבה חברים שמחממים לי את הלב, משפחה שהולכת איתי יד ביד לכל מקום וחיוך גדול שמלווה אותי כמעט בכל יום בו אני צועד. אבל עדיין. אני מרגיש שאני רוצה עוד.
כשאני מטייל, אני מטייל. לא רק פיזית, נע עם הגוף במרחב, אלא אני מטייל עם הנשמה, עם הרוח שלי, עם האדם שאני, האור והצל, הצבעים והרוחות שבתוכי. האנשים שאני מכיר, החוויות שאני חווה, התרבויות שאני נכנס לתוכן, המקומות שהעיניים שלי זוכות לראות, הנופים שהידיים שלי זוכות לגעת בהם. כשאני מטייל, כל הגוף שלי מטייל ביחד איתי. כל יום הוא חוויה חדשה, כל רגע הופך לאלמנט חומרי כמעט שאפשר לגעת וללטף, לחוש ולהריח אותו. אני חי.
בשנתיים וחצי האחרונות מאז שפתחתי את העסק שלי רק דמיינתי את הרגע בו אוכל לקח אותו איתי במרחב הפיזי. לנתק אותו מהחוטים ולקחת אותו איתי כל יום להרפתקאה חדשה. בשנה האחרונה למדתי כמה זה אפשרי, לימדתי את הלקוחות שלי כמה זה אפשרי. התקשורת בינינו כמעט לרוב נעשית בוואטספ ובמייל, חומרים איכותיים מועברים לי דרך מנועי שליחה כאלו ואחרים והתקשורת הכל כך מהירה הזו יוצרת מרחב כמעט פיזי בינינו למרות שאיננו קרובים כלל. זה קסום.
והרי מה זה העסק שלי? מה אני בעצם עושה? לוקח את שני הידיים, מפעיל את המוח והראש ומייצר דמיון גדול ורחב שמפעיל את הגוף על גבי משטח כלשהוא. העסק שלי הוא אני. היכולת שלי לייצר צבע יפה לפרסומות, זה אני. היכולת שלי לעצב או לאייר, לצלם או להנפיש זה אני. ואני יוצא למסע עכשיו. ביחד איתי.
אני יוצא למסע רחוק מישראל, רחוק מתל אביב, רחוק מפלורנטין הקטנה שנתנה לי בית חם ונעים כל כך בארבע שנים האחרונות. אני יוצא למסע רחוק מכאן ואיתי המחשב, והאייפד היפה שלי והוואקום והמצלמה והפלאש. אני נוסע לצלם מסיבות בפרו, ולעשות צבע לפרסומות על חופיה של ברזיל, אני נוסע ללמוד ספרדית בבוליביה, ולערוך סרטים קצרים למלונות פאר בלב מקסיקו. אני נוסע לטייל, ואני נוסע לעבוד, ואני נוסע להרגיש ואני נוסע לחיות.
זהו תחילתו של בלוג כזה קטן שיספר קצת החוצה על מה עובר עלי בדרכים. מה אני מרגיש. מה אני רואה. את מי אני פוגש ועל מה אני עובד. אם תרצו, תעקבו אחרי. אם לא תרצו, תציצו מידי פעם. זה יהיה מסע מרגש, אני בטוח. ואני אדאג להעביר כל מה שאני יכול, גם החוצה.