24 שעות ראשונות בבואנוס איירס

בואנוס איירס התכוננה לכבודי. אני נשבע. היום הראשון בתוכה הרגיש כאילו וראשי העיר החליטו לעשות לי קבלת פנים של מלכים. היה לי את היום הראשון הכי מדהים להתחיל איתו טיול ארוך לבד. נהג לקח אותי משדה התעופה, ביחד עם בחורה פולנייה שהכרתי במטוס, ירדתי בהוסטל בשכונה הכי מגניבה בעיר. היא נראית כמו משהו שלא ראיתי עד היום. תכנון אורבני של ניו יורק, בניינים קטנים כמו בתל אביב, ריצוף אירופאי, אווירה של סן פרנסיסקו, אנשים יפים ומקומות מהממים כמו במדריד, ובאופן כללי, צמחייה ואוויר ואנשים של דרום אמריקה. בדיוק כמו שלא דמיינתי או לא יכולתי לדמיין. הסיבוב הראשון שלי בשכונה הראה לי כמה חנויות מדהימות יש בה, כמה בתי קפה, כמה מסעדות, כמה הכל יפה וזול. שתי רחובות מההוסטל דגלי גאווה ענקיים וקרנבל גאווה ענק שסגרו רחובות בשבילו. במה ענקית, מלא דראג ומלא אושר ואווירה מדהימה. חזרתי לחדר עייף ומותש והרגשתי קצת הלום ולבד – ואז שתי בנות מצ’ילה אמרו לי אתה לא בחדר. אתה בא איתנו לבד למטה. זו היתה אהבה ממבט ראשון. שתינו כל הלילה בהוסטל, הסתובבנו ברחובות, הלכו לרקוד בפסטיבל, חזרנו להוסטל, יצאנו שוב. כולם סביבי דיברו ספרדית, הבחור מוונצואלה, הבחורות מצ’ילה, הבחור מקורדובה. סחבתי את הלילה עד שהגוף שלי כבר כאב כל כך מעייפות. לא רציתי ללכת לישון.

קארינה עזבה היום, אבל אטוס לסנטיאגו לפגוש אותה ואת שני הילדים המהממים שלה והבטחתי לה שנרקוד כל לילה – כל הלילה. עכשיו אני יושב בבית קפה שעוז המליץ לי עליו, השכן המהמם מרפסת מולי בקורדוברו, אחר כך אני הולך לסאבווי לפגוש את הטבח של ההוסטל, ברנדרדו מוונצואלה ולנסוע לשוק בסאן טלמו. שם אפגוש גם את נועה הישראלית הקנדית, לוחמת זכויות אדם, ואת אלכסה הפולנייה.

כל שרציתי זה אינסוף הרפתקאות. ומסתבר כרגיל, שהן פשוט בכל מקום. רק צריך לפתוח את העיניים ואת הלב.